סניקרס

פעם, כשהייתי צעירה יותר, שנאתי נעלי ספורט, התרחקתי מהם כמו מאש. תכלס, כל מה שרמז על משהו שנראה כמו בגדי ספורט לא עבר אצלי. 

כשהיו שיעורי ספורט בבית הספר העדפתי להיסחב יום שלם עם תיק נוסף ובלבד להיראות כאילו אני עושה ספורט, שלא תטעו, הייתי מעולה בספורט, זה היה אחד השיעורים האהובים עלי, גם תמיד עשיתי ספורט מעבר לשעות הלימודים, רקדתי, פקדתי את כל סוגי השיעורים במכון הכושר בקביעות, אבל שחס וחלילה לא אצא לרחוב ואראה כאילו אני עושה ספורט.

ברבות הימים הגדלתי לעשות ודרגתי לנעול תמיד נעלים עם עקבים וכמה שיותר גבוהים, כי היי, מה שלא נתן אלוהים, יעשו העקבים.

בשנים האחרונות, כחלק מתהליך של השלמה שלי עם עצמי, גיליתי שלנעול נעלים שמחברות אותי לקרקע, כלומר שטוחות, זה אפילו די נחמד, כל כך אהבתי שפשוט היום הם הברירה הטבעית שלי.

כחלק מאותו תהליך, יחד עם השפעות טרנדיות עולמיות, גיליתי את הסניקרס, אותן נעלי ספורט שהתרחקתי מהן, אותן נעלים שחס וחלילה אם יתפסו אותי איתן מחוץ לבית.

הסניקרס הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמלתחה שלי, יש לי סניקרס במספר צבעים וצורות, מקושקשים וחלקים, אני נועלת סניקרס עם הכל, שמלה, חצאית, מכנסים. מוצאת לעצמי סניקרס מיוחדות, לא כמו של כולן, נהנית מהמשחק, שידרוג ושינמוך, מאופציות אינסופיות ומבריאות הגב שהרווחתי על הדרך.